<h1>המאורות — שבת</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[שבת ע"ה ע"א] וכי תימא וליחייב נמי משום נטילת נשמה. איכא למימר דאפילו פצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. ואע"ג דפסיק רישיה הוא, שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דלצלא צבעיה. שמעינן מהא דפסיק רישיה דלא ניחא ליה פטור. וטעמא דמילתא משום דמקלקל הוא. אבל פסיק רישיה דניחא ליה, כגון התולש עולשין בארעא דידיה וכגון ממעט עינבי הדס ולית ליה הושענא אחריתי חייב. ומשום הכי אצטריך בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ, כדאיתא בפרק מילה [קל"ג ע"א]. ומדאיצטריך קרא למשרי, אלמא בפסיק רישיה דעלמא כי האי גונא דניחא איכא איסורא דאורייתא. ויש פסיק רישיה אחרינא נמי שהוא פטור, והוא פסיק רישיה דלא איכפת ליה בעשיית מלאכה, כגון התולש עולשין בארעא דלאו דידיה בפרק הבונה [ק"ג ע"א]. והמלקט עינבי הדס ביום טוב היכא דאית ליה הושענא אחריתי, כיון שאין צריך לאותו תיקון פטור, מיהו איסורא דרבנן איכא כיון דפסיק רישיה הוא אע"ג דלא מכוין. הכי מוכח פרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב]. והתם דקתני ממעטין לכתחלה מוקים לה בשלקטן לאכילה, ומשום מצוה הוא דשרינן לכתחלה. ואע"ג דלא שרינן למימר לגוי זיל אחים לי גבי מילה אע"ג דאיכא מצוה, שאני התם דאיכא למגזר משום דאתי איהו גופיה להחם. אבל הכא מאי גזירה איכא. אע"ג דאיכא למיגזר לאכילה אטו שלא לאכילה, כיון דאית ליה הושענא אחריתי לא גזרינן. וה"ר אשר תירץ דשאני הכא מתוך שלא הותרה לו אלא על ידי אכילה זכור הוא. והא דאמרינן גבי מסובייתא [קמ"ה ע"א] דנזייתא אסיר להדוקי ביומא טבא, ופירש רש"י משום סחיטה, והאי ודאי לא איכפת ליה בסחיטה ואסרינן ליה משום פסיק רישיה. מדרבנן הוא דאסור. ורבינו תם פירש מסובייתא דנזייתא לאו משום סחיטה אסרינן ליה, דאין דרך סחיטה אלא במים ומשום מלבן, או בענבים וכיוצא בהן ומשום מפרק דדמי לדישה, לפי שהמשקה היה כנוס שם מעיקרו. אבל ביין שנבלע בבגד ליכא לא משום מלבן ולא משום מפרק. אלא משום דשוייה דופן לקירוייה והוה ליה כבונה. וניחא ליה בהדוקיה ואיכא איסורא דאורייתא. ואיכא לפרושי דהני מילי שהנקב הוא למעלה, וסותמו כל זמן שהיין בדלי כדי שלא יתקלקל מפני הרוח. אבל נקבי הצדדין שמוציאין משם היין תדיר כל זמן שצריך לשתות, לית בהו משום שוויי דופן, שהרי פותחו תמיד. ולסברא זו אין איסור סחיטה בהנהו מסובי שקורין דודילש או אשפינש ואע"פ שיש שם בגד או צמר שקורין אישטופא. ועוד דההוא יין אזיל לאיבוד, ולא ניחא ליה, ואף קשה ליה. ועוד דבמקום מצוה הוא דומיא דליקוט עינבי הדס לאכילה ביום טוב דשרי. נמצאת אתה אומר שלשה דינין יש בפסיק רישיה. היכא דניחא ליה בההיא מלאכה חייב. היכא דלא ניחא ליה בההיא מלאכה או דלא איכפת ליה פטור אבל אסור דכמקלקל הוא. ויש פסיק רישיה אחר שהוא מותר לכתחלה, והוא פסיק רישיה שאין המלאכה אסורה אלא מדרבנן, כגון צירוף וכיוצא בו, כמו שכתבתי בפרק כירה. מנמוקי ה"ר אשר. עד כאן מן ההשלמה. ויש להאריך עוד בענין פסיק רישיה במקום מצוה היכא דליכא למגזר א[טו] דאורייתא דשרי, או במקום צערא כגון מפיס מורסא וכיוצא בו.
[שבת קמ"ה ע"א] דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. הא דאמרינן [כתובות ו' ע"א] האי מסוביתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא משום דהוי פסיק רישיה, לאו משום סחיטה דהיא תולדה דדש, שהרי מן התורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים שהמשקין בתוכן מעצמן הן. וכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן לא אמרינן בכי הא דפסיק רישיה אסור כיון דדבר שאין מתכוין הוא, וכדפרישית בפרק כירה גבי צירוף [מ"א ע"א]. אלא תרי גוני מפרק [איכא] כמו שכתב רבינו יעקב, זיתים וענבים משום דש, ובגדי צמר ופשתים ומסוביתא דנזייתא משום מלבן. ורבינו יעקב פירש משום בונה, כאבן שבקרויה דשוייה דופן לקרויה. השלמה עד כאן. ואני קבלתי ממורי ה"ר נתן בן ה"ר מאיר דביין ליכא משום מלבן. גם רבינו כתב בהשלמה פרק במה טומנין דאית דאמרי דביין לא חיישינן לסחיטה, ובפרק המביא כדי יין [ל' ע"א] נמי משמע הכי. וכן כתב רבינו תם.
[שבת ק"כ ע"ב] נר שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת, ואם כבתה כבתה. דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ודבר שאין מתכוין. ואע"ג דפסיק רישיה הוא, כיון דאיכא תרתי שרי במקום פסידא. ועוד דפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא, שאינו רוצה בהפסד השמן. ועוד כיון דאינו מכבה ממש אלא גורם, אע"ג דפסיק רישיה, שרי, כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא לסלקו מעל הטבלא. וכן עיקר. כך מצאתי כתוב בשם ה"ר שלמה ב"ר אברהם. והני מילי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ונר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכו, פירוש שהרוח מכבהו. ואע"ג דדבר שאינו מתכוין שרי, היכא דהוי פסיק רישיה אסור. ואסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת, ואפילו ברוח מצויה.
[שבת ע"ד ע"ב] דארתח כופרא חייב משום מבשל. התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות. פירוש התולש את הכנף מגוף העוף. ומשמע בירושלמי אפילו לאחר מיתת העוף חייב משום גוזז. וכן כתב הר"ם פרק ט'. והקוטמו פירוש לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניח בכר ובכסת וחייב משום מחתך. מורטו חייב משום ממחק, בצד זנבו שהוא קשה, מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקשה למקום אחד וגם ממנו אורג כובעים מכנפי העוף בלא שער, ולכך חייב משום ממחק. ובירושלמי פירש הקוטמו חייב משום מכה בפטיש. הטווה צמר מעל גבי בהמה חייב שלש חטאות, משום גוזז ומשום מנפץ ומשום טווה. וילפינן ממשכן דכתיב טוו את העזים. ואיכא דדחי בגמרא ואמר חכמה יתירה שאני, וצריך עיון. והרי"ף והר"ם השמיטו זה.
<h2>דף לג:</h2>
[שבת ק"י ע"ב] מנין לסירוס באדם שהוא אסור, ת"ל ובארצכם לא תעשו בכם לא תעשו.
[שבת קי"א ע"א] ואפילו מסרס אחר מסרס חייב, כדאמרינן במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ. ובמסרס אחר מסרס מנין שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אם על כורת חייב על נותק לא כל שכן, אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.
<h2>דף לו.</h2>
[שבת קמ"ה ע"ב] עד מפי עד כשר לבכור. ודוקא לבכור בהמה לומר שמום זה נפל בו מאיליו ולא בגרמתו. ואפילו בנו ובתו. אבל אשתו לא, מאי טעמא אשתו כגופו דמיא. וקיימא לן בבכורות דנחשדו כהני להטיל מום בבכורות, ואין נאמן לומר מום זה נפל מאליו, וצריך להביא ראיה. ואמרינן דאשה כשירה לעדות זה, אבל לא אשתו. אבל בבכור אדם תרי עדים בעינן, כדאמרינן בפרק זה בורר [סנהדרין ל' ע"ב].
<h2>דף מד:</h2>
גרסינן בבכורות [מ"ד ע"ב] משתינין מים בפני רבים ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שבקש להשתין ולא השתין ונמצאת כריסו צבה. שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא מים ואחד מוציא זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, ובשעה שאדם נצרך, אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקור. מאי דכתיב לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך,
אימתי לא יהיה בך עקר ועקרה בזמן שבבהמתך. דבר אחר שלא יהא ביתך עקור מן התלמידים ולא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, ואימתי בזמן שאתה משים עצמך כבהמתך.
<h2>דף נה:</h2>
[שבת ס"ה ע"ב] ועביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, פירוש בנהר פרת, והוא גדל ומתברכין מימיו על ידי מי גשמים שיורדים מהרי ארץ ישראל לתוכו ויורד לבבל. וסבר שמא ירבו הנוטפין, דהיינו מי גשמים, על הזוחלין שהן הנובעין, ויבטלו הזוחלין בנוטפין, ואין תורת מעין עליהן לטהר בזחילה אלא באשבורן. דהכי קיימא לן במסכת מקואות [פ"א מ"ח] ובספר' [פ' שמיני] דמעין מטהר בזוחלין, כלומר אף בזוחלין. ומקוה מטהר באשבורן, כלומר מים מכונסין הבאין ממי הגשמים ומהפשרת שלגים, אם הטביל בהם דרך זחילתן כשהן נמשכין ויורדין למקוה לא עלתה להם טבילה, דבור ומקוה כתיב, דקוו וקיימי, דהיינו באשבורן. ואע"ג דזב טעון מים חיים. זבה אינה טעונה מים חיים. ואפילו הן זבות סגי להו במי מקוה. ולהכי עביד להו מקואות בצדי הנהר, ביומי ניסן שהנהרות גדלין ממי הגשמים והפשרת שלגין. וביומי תשרי שהיו המים מועטין, והיה בנהר טיט, היה משים מפצי שהן מחצלות תחת רגליהן, שלא יהא שם חציצה מפני הטיט. וצריך עיון זה, אי טיט כי האי גונא הוי חציצה, כיון דבשעת כניסתן למים היו רגליהן לחין מן המים, וכדאמרינן במשנת כלים [מקואות פ"ח מ"ה] שהמטביל את הכלים מדיח ידו תחלה במים, ואחר כך לוקחן בידו ומטבילן, ולא חשבינן לחציצה אותו חבור היד עם הכלי, כיון שמתחלה הודחה. ואפשר שהיה טיט בשפת הנהר, וקודם שיכנסו למים נטנפו רגליהם בטיט, והוי חציצה, ולכך היה צריך לעשות מפצי, שלא יטנפו. וה"ר משה פירש משום מחיצה לצניעות, שמפני שהמים מועטין ואינן יכולות להתכסות במים יפה, שמא יטבלו בבהלה ובחפזון, ולא תהיה טבילה כראוי, וצריכות למחיצה.
